צילום:צור שיזף

מאת צור שיזף, פרק מספרו  סוף הדרך - מותה של מדינה, עם עובד סדרת מסעות 2007

את הנתון שחברת החשמל מייצרת עשרים אחוז יותר חשמל ממה שצריך לקחתי מאתר האינטרנט של חברת החשמל. עכשיו קחו עשרים אחוז ותכפילו את זה במזוט, בפחם ובגז. בחום שנפלט לאטמוספירה, בזיהום שנפלט לאוויר שאנחנו נושמים, לכסף שזה עולה לנו, לשטח ולחוף שתחנות הכוח חומסות מאיתנו. אני כמובן חושב שהחברה מייצרת בערך כפול חשמל ממה שצריך.

נדמה שרידינג ד' היתה שם תמיד, למרות שאני זוכר שבנו אותה. היא צמחה על שפך הירקון. תחנות הכוח הישראליות הגדולות נבנו על מים. אולי בגלל שאת הראשונה הקימו על הירדן לא רחוק מהמקום בו נשפך אליו הירמוך בנהריים. מיתוס החשמל הישראלי נולד בנהריים. פנחס רוטנברג הקים פה את תחנת הענק הראשונה של משק החשמל הישראלי ב-1932. שבעים וארבע שנים בלבד. קשה להאמין ששני המפעלים המונופוליסטיים החשובים ביותר בארץ, המוביל וחברת החשמל, צעירים כל כך. אבל זה אולי הפלא הישראלי, שתוך כלום זמן הצלחנו להקים פה משהו כל כך גדול ויעיל עד שהיעילות שלו משתלטת עלינו ובולעת את מה שהיה. בעצם הקדמנו את זמננו. הרבה לפני העולם המערבי היו אצלנו חברות ענק במקום מדינה. אלא שהמדינה הקימה אותן והן היו, לפחות לכאורה, בשביל אזרחי המדינה. ב-1953 קנתה מדינת ישראל הצעירה את מניות חברת החשמל הארץ הישראלית שהיו שייכות למשקיעים ומשפחות שונות בלונדון. עכשיו, בדרכו של העולם בראשית המאה ה-21, מחליפות המשפחות שיוצרות את התאגידים את המדינה. במקרה של המשק הישראלי, התאגידים עוברים למשפחות ואחר כך יקראו שוב תאגידים. הסמל למאבק נגד רצונה של המדינה לפרק את תשתיותיה היא חברת החשמל. כי את תה"ל – החברה שמתכננת את משק המים הישראלי, כבר הפריטו. עכשיו, בשם רעיון ההפרטה מקימים עוד ועוד תחנות כוח. תחנות החשמל הישראליות מזדקרות בגסות על החוף בזיקים, אשקלון, אשדוד, תל אביב, חדרה, חיפה. יש טורבינת גז מכוערת בנחל תות לא רחוק מצומת אליקים. בירדן ההררי טורבינה הידרו-אלקטרית לא רחוק מגשר בנות יעקב. ועוד טורבינה ברמת חובב בין האוהלים של העזזמה. כמו התפיסה של כביש מספר 6 ויישובי הכוכבים, כך גם חברת החשמל דואגת עכשיו לקו של טורבינות גז במרכז הארץ. וזה עוד בלי לדבר על התחנות הפרטיות שעומדות לקום במישור רותם, באשדוד, ברמת סירין, בחצר של מפעלי נייר חדרה ותחנת הגז החדשה והפרטית בחוף זיקים. אה, כמעט שכחתי את התחנה הפרטית של מפעל רפא"ל שבימים אלו התבשרנו שהוא הולך לספק חשמל למפעל מילואות שליד נהריה שהוא עצמו יתחיל להפיק חשמל מהקיטור של מכונותיו הוא. כמה נעים לגלות תחנות חשמל סודיות. חברת החשמל היא גוף עליון ומיתולוגי עם תחנות כוח עצומות וארובות אינסופיות. כשהיו מנקים את הארובות ומשחררים רעמים וכל רמת אביב היתה רועדת, היה בזה משהו מגונן ומרגיע, כמו הברקים של זאוס. בימים שרואים את ענן העשן המפייח והשחור רובץ כמו שמיכה כהה על הים יש מעין שמחה שהעשן נמצא שם - ולא על העיר. תחנת רידינג ד' מזהמת כמעט 40 שנה. היא תורמת היום פחות מ-3% מצריכת החשמל הארצית. תחנה מיותרת לחלוטין . אבל לא רק היא. כמעט חצי מהתחנות שלנו מיותרות. ולמרות זאת אנחנו כל הזמן מקימים חדשות. למה? ככה. כי באופן אבסורדי, חוזרת מדינת ישראל אחורה, כי רוטנברג, שהגיע לישראל כשהיה בן למעלה מארבעים אחרי קריירה כמהנדס, מהפכן, מושל סנט פטרסבורג אצל האדומים, מושל אוקראינה אצל הלבנים והקמת הגדודים העבריים ביחד עם ז'בוטינסקי, הקים תחנות כוח של גנרטורים מונעי דיזל בתל אביב ירושלים וחיפה בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, עשר שנים לפני שנחנכה התחנה בנהריים. התחנה הגדולה שנבנתה בנהריים ואלו שנבנו אחריה, היו אמורות לשחרר את המשק הישראלי מכמות אינסופית של תחנות קטנות מרעישות, תופסות שטח ופחות יעילות. אבל אחרי שבעים שנה, קורה כאן ההיפך. יותר ויותר תחנות קטנות מתפזרות בארץ. " מה אתה רוצה" אמר לי אחד מעובדי חברת החשמל , "זו התפיסה של אי החשמל." זו הפעם הראשונה ששמעתי על התפיסה, "אין לנו שום רשת לקחת או למכור לה חשמל. אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ולכן ההיסטריה הזו של חברת חשמל: שיהיו לנו רזרבות חשמל, כדי שבשיא הצריכה של הקיץ או החורף לא תהיה הפסקת חשמל." אחרי עשרים ושמונה שנות שלום עם מצריים, שתים עשרה שנות שלום עם ירדן, היינו אמורים לפתח מערכת חשמל אזורית. אבל נתקענו. וכדרך התקועים – אנחנו חוזרים אחורה. "אז אנחנו מייצרים יותר חשמל ממה שאנחנו צריכים?" "כן" אמר החשמלאי, "אין לנו ברירה ואנחנו מאוד יעילים בזה וצריך לבנות עוד." אני מודה שבהתחלה לא הסתכלתי על חברת החשמל ועל משק החשמל הישראלי. זה ניראה לי גדול מידי, לא בר-התמודדות, משהו כל כך חיוני עד שאין עליו ויכוח. במילים אחרות יש טעם לבדוק את העובדות. מה גם שבחדשות אמרו שהממשלה מאשרת לאחים עופר להקים עוד תחנת כוח פרטית במישור רותם כדי לספק חשמל למפעלי ים המלח, להוזיל לעצמם את הייצור. ובאותה נשימה ניזכרתי באיזו חריפות הגיב ירון זליכה, חשב האוצר, על התנהלות המיכרז ששבו זכו האחים. היתה שם טעות לכאורה של מנכ"ל משרד התשתיות. משרד התשתיות אישר לאחים מענק השתתפות של המדינה מאה ושלושים מיליון שקלים מעל גובה המכרז. טעות. קורה. התחנה לא יצאה עד היום לדרך בגלל הסיכסוך שהתפתח מאז בין האחים עופר למדינה שבו טוענים האחים כי החשב היהיר מתעמר בהם והחשב טוען כי הוא מגן על הסדר הציבורי. זו לא סתם תחנה קטנה. זו תחנה שאמורה לספק ארבעה אחוזים מתצרוכת החשמל הישראלית. יותר מרידינג ד' (המיותרת), שתעלה מיליארד ורבע שקלים. שרק מאתיים מיליון, על פי ההסכם שנחתם, ישקיעו האחים. "בריטיש גז" ישקיעו עוד. הנה מגיעות החברות הבינלאומיות, יורשותיהן של המשפחות האירופיות. תחנה גדולה ומיותרת. ובאותה נשימה קראתי ב"הארץ" על האישור שחברה בשם "דוראד", בשליטת א.דורי ואלקום, קיבלה להקים תחנת כוח ענקית שתופעל בגז בשטח קצא"א באשקלון. כמה מטרים מתחנות הכוח של חברת החשמל שפועלות שם. מה קורה פה? וחשבתי על תחנת הכוח שהקימו ברמת חובב ליד האוהלים של העזזמה ועל טורבינת הגז החדשה שחברת החשמל העבירה והציבה באילת ביחד עם כבל מתח עליון שהיא הניחה מרמת חובב. וחשבתי על תחנת הרוח (שם כיסוי לשדה של טורבינות רוח אדירות שמכסחות את הנוף) ברמת סירין שמעל נחל תבור (ארבעים מגה וואט), תחנת הכוח החדשה שאישר שר האנרגיה בן אליעזר לסולבר באשדוד – תשעים ותשעה מגה וואט של תחנה במרחק יריקה מהתחנות הענקיות של אשדוד ואשקלון. סולבר הודיעו שזה יחסוך להם חמישה מיליון שקל בשנה. וכמה זה יעלה לנו? חברת החשמל משתמשת במזוט. "מזוט זה כמו זפת" אמר לי איש חברת החשמל, "פחם זה הרבה יותר טוב." "אבל חברת החשמל מייבאת את הפחם הכי גרוע שיש מדרום אפריקה." "זה הרבה יותר טוב ממזוט." חברת החשמל עוברת להשתמש בגז. אבל במהלך חודש נובמבר 2004 קראתי לפחות ארבע ידיעות וכתבות במוסף הכלכלי של "הארץ" על נחיצותה של הרחבת רשת החשמל וכמה אנחנו קרובים לגבול העליון. בתחילת פברואר 2005, בשיא של גל קור (שהיה כמובן פחות קר מההפחדות) שיחררה חברת החשמל את ההצהרה שהיא קרובה לגבול הייצור העליון. ביוני 2006 נפלה רשת החשמל הישראלית למרות שצרכה כמעט 40% פחות מיכולת הייצור של חברת החשמל. הטוקבקים באינטרנט חשפו שהציבור לא מאמין לחברת החשמל . כבר לפני כמה שנים, בשיחה עם מומחה אנרגיה, הוא סיפר לי על כך שהציע לחברת החשמל להתחבר לרשת קולטי השמש הישראלית. כי כל משפחה בישראל הופכת את קרינת השמש לאנרגיה, בעלות קטנה יחסית, שהיא עלות קניית דוד השמש, למים חמים חינם. אפשר לייצר זרימה הפוכה. זאת אומרת להפוך את זה לחשמל. בימי השמש הרבים של השנה הארץ ישראלית, יכולים מיליוני דודי השמש שלנו להפוך אור לחום ואנרגיה ולהזרים אותה למערכת הארצית שיודעת לאגור. זו מערכת פשוטה, קיימת, אקולוגית, נקייה, זולה וניתן יהיה לזכות את לקוחות החברה מהצריכה השנתית שלהם בעד ייצור החשמל הביתי. למה זה לא מבוצע? אולי בגלל שזה פשוט והגיוני. אנחנו לא עובדים ככה. חברת החשמל נילחמת על חייה. אבל, באופן מוזר, למרות שאני נגד חברת החשמל, העשירה, הכוחנית, הבזבזנית והיונקת את הארץ ומזהמת אותה, אני בעד חברת החשמל. אני בעד חברת החשמל כי אני נגד הפרטה. אני נגד הפרטה כי הפרטה מרוקנת את המדינה ומעבירה את נכסיה לידיים פרטיות. מדינה בתוך מדינה. ייצור חשמל הוא כניראה עסק טוב אם האחים עופר רוצים (ומקבלים) מהמדינה רשות להקים תחנת כוח פרטית במישור רותם. מי צריך עוד תחנה במישור רותם כשהמדינה, בעזרת חברת החשמל שלה מייצרת כמעט שלושים אחוז יותר חשמל ממה שצריך? על פי ההסכם ימכרו העודפים לחברת החשמל. ב-11 בפברואר 2005 פירסם עמירם כוהן בחלק הכלכלי של "הארץ" שחברת החשמל תקנה מהאחים עופר חשמל בשלוש מאות מיליון שקל בשנה והחשמל שלהם לא יהיה יותר זול מזה של חברת החשמל. יפה. זאת אומרת המדינה שאין לה, מוסרת בזול לאחים שיהיה להם כדי שתוכל לקנות ביוקר חשמל שלא צריך. את הנתון שחברת החשמל מייצרת עשרים אחוז יותר חשמל ממה שצריך לקחתי מאתר האינטרנט של חברת החשמל. עכשיו קחו עשרים אחוז ותכפילו את זה במזוט, בפחם ובגז. בחום שנפלט לאטמוספירה, בזיהום שנפלט לאוויר שאנחנו נושמים, לכסף שזה עולה לנו, לשטח ולחוף שתחנות הכוח חומסות מאיתנו. אני כמובן חושב שהחברה מייצרת בערך כפול חשמל ממה שצריך. החשמל שנמכר לאזרחי מדינת ישראל הוא מהזולים שבעולם המערבי. כיף לנו. כמו אווזי הכבד. אנחנו מפוטמים בהרבה חשמל זול, וכדרך מכורים שלא יכולים להיגמל, אנחנו צורכים כל הזמן יותר. הרבה יותר.

 פיליפ ורבורג, לשעבר מנכ"ל "אדם טבע ודין" טוען כי: "מאחורי המאבק בשם זכויות העובדים, מסתתר אי-רצון בסיסי של הגופים הממשלתיים והתאגידים בארץ לרסן את התיאבון הישראלי לאנרגיה, שמכניס לקופת המדינה סכומי עתק. הדבר מתבטא בראש ובראשונה במחירו הזול מאוד של החשמל בארץ אשר מחירו הריאלי לצרכן הביתי ירד בעשרים אחוזים משנת 1992. נכון להיום החשמל בישראל זול יותר מאשר בגרמניה, באיטליה, ביוון, בפורטוגל, בבריטניה, באירלנד, בדרום קוריאה ובמדינות נוספות. בין היתר בגלל מחירו הזול כל-כך, אין לישראלים תמריץ רב לחסוך בחשמל. אדרבה, מאז שנת 1990 נרשם גידול של שבעה וחצי אחוזים בצריכת החשמל מדי שנה, שיעור גבוה בהרבה מאשר בכל מדינה אחרת בעולם המפותח. האם ניתן לייחס זאת לגידול האוכלוסייה? לא ממש. בעשור האחרון צמחה אוכלוסיית המדינה בשניים וחצי אחוזים בשנה בממוצע. פירוש הדבר, שהגידול בצריכת החשמל היה גבוה מן הגידול באוכלוסייה פי שלושה. מטריד במיוחד, מההיבט האקולוגי והביטחוני, הוא מקורו של החשמל: דלקים מיובאים. יותר משבעים אחוז מהחשמל בארץ מופק מפחם המגיע מהניכר, כל היתר מופק באמצעות תחנות כוח המבוססות על מזוט וסולר אשר גם הם כמובן לא מתוצרת הארץ. בנוסף על השפעתן המזהמת על הערים והישובים בארץ, תחנות כוח אלו מגבירות את תלותה של ישראל במקורות אנרגיה זרים ולא בטוחים. מסתבר שתרומת ישראל להתחממות כדור הארץ הוכפלה ויותר משנת 1990. האם ההסבר הוא בכך שרמת צריכת אנרגיה בארץ הייתה נמוכה יחסית בתחילת התקופה? גם כאן התשובה היא: לא ממש. עוד ב -1990 לא השתרכה ישראל מאחור בכל הנוגע לצריכת אנרגיה. ב- 1995 היא כבר עברה את אוסטריה, צרפת, שוויץ ושבדיה בתפוקת פחמן דו-חמצני לנפש, הגורם העיקרי להתחממות הגלובלית ותוצר ישיר של שריפת דלק. מאז, הפער בינה לבין מדינות אלה, רק הלך וגדל. מה ניתן לעשות כדי להאט את קצב התחממות כדור הארץ, ובו בזמן להציע לתושבי הארץ תמהיל אנרגיה בריא יותר ופחות רגיש לאי-יציבות פוליטית? בנוסף למתן עדיפות לחיסכון באנרגיה, גם אם באיחור רב, תועלת רבה תצמח לנו אם נשכיל לנצל את אחד המשאבים המעטים שישראל נהנית ממנו בשפע: השמש. היו זמנים, שישראל יכלה להציג את עצמה בגאווה כ"אור לגויים" בתחום הטכנולוגיה הסולארית. המבקר בארץ מאז שנות החמישים לא יכול היה שלא להבחין בים דודי השמש המשרטטים את קו הרקיע של ערי ישראל. מתקנים פשוטים אלו עודם נדרשים על פי חוק, ברוב בתי המגורים, והם מקטינים את תלותה של ישראל בדלקים מיובאים בשיעור של שלושה אחוז לערך. החדשנות הישראלית בתחום ניצול אנרגיית השמש חורגת הרבה מעבר לדודי חימום מים. במשך שנים רבות נוהלו מחקרים חשובים בנושא במכון ויצמן ובמדרשת שדה בוקר ובשלהי שנות השמונים נבנה בקליפורניה המפעל הסולארי הגדול בעולם, בטכנולוגיה ישראלית. אבל בתחומי ישראל עצמה, אין עדיין ייצור מסחרי של חשמל סולארי. מדינות האיחוד האירופי התחייבו לספק עד 2010 חמישה עשר אחוזים לפחות מתצרוכת האנרגיה שלהן על-ידי משאבים מתחדשים דוגמת שמש, מים ורוח. אם תאמץ ישראל יעד זה, ייתכן שניתן יהיה לחלץ את הטכנולוגיה הסולארית הישראלית ממעבדות האוניברסיטה השכוחות כמעט וליישמה לשימוש מסחרי. בנוסף לדחיפה שייתן מהלך כזה לכלכלה הישראלית המדשדשת, הוא ייצור רמה מסוימת של עצמאות באספקת האנרגיה". אבל יש עוד נתון שחברת החשמל מתגאה בו. בפחות מעשר שנים, בין 1990 ל-1999 גדל ייצור החשמל של החברה ב-50%. מ-6000 ל-9000 מגאווט . וזה עוד לא הסוף. כי המוביל הארצי צורך שלושה עשר אחוזים מכמות החשמל שמייצרת חברת החשמל. אם היינו מארגנים את המוביל אחרת, למשל שואבים מיותר גבוה וחוסכים את עלויות המשאבות הכבירות באתר ספיר ובצלמון ומאפשרים פחות חשמל ביותר כסף לציבור, לא מן הנמנע שהיינו יכולים לצמצם את הצריכה בעוד כחמישה עשר אחוז. זאת אומרת, שפחות או יותר, מדינת ישראל, יצרנית וצרכנית החשמל הגדולה במזרח התיכון, מייצרת ומבזבזת שלושים וחמישה אחוזים יותר אנרגיה ממה שהיא צורכת. יש לנו יותר מידי חשמל. וכמו עם כסף - כשיש לך אתה מבזבז. במיוחד אם אתה לא יודע מה לעשות עם העודף. הכסף שעולות לנו משכורות עובדי חברת החשמל וחשמל החינם שמקבלים תשעת אלפי עובדי החברה, הוא כסף קטן לעומת הנזק הסביבתי והכלכלי האדיר שאנחנו גורמים לעצמנו במשק החשמל העקום שלנו. ולכן, למרות שמשכורות אנשי חברת החשמל מנקרות עיניים אני בעד קואופרטיבים. ברגע שזה יופרט הפריפריה תינזק. למה להפריט ולשבור את חברת החשמל? מכיוון שהדרך העולמית של ראשית המאה העשרים ואחת, היא לחסל את התיאוריות החברתיות שהתפתחו במאה התשע עשרה ולחזור לדרך הישנה, לזה שפוליטיקה, צבא, כסף ודת עובדים יד ביד, ומחלקים ביניהם את הנכסים. ניצחונו של הקפיטליזם הוא לא ניצחון העולם החופשי על הקומוניזם, הוא הפרטת המפעל החברתי המשותף. אז הינה דילמה ישראלית קלאסית. אני מתעב את תחנות הכוח האדירות של חברת החשמל ואת השחיתות של החברה אבל אני בעדה. אני חושב שהמוביל הארצי הוא מפעל על גבול המיותר אבל אני מעדיף לצרוך יותר חשמל ושהצינור לא יתחיל מליד גדות כדי לקבל יותר קילומטרים של זרימה טבעית בנחל. אבל עדיין, צריך בהחלט להניח את היד על השאלטר ולעצור את הקמת תחנות הכוח הפרטיות. לסגור כמה מהתחנות הגדולות והמיותרות של החברת החשמל, להקים מסעדה מסתובבת על ראש הארובה של רידינג ד' בתל אביב ולרתום את דודי השמש לשדה מראות כביר.