מאת אמנון פורטוגלי*

‏19 יוני, 2013

כיל יוצאת למלחמה כנגד ועדת ששינסקי ב'  ותושבי ערד, וכפי שנכתב בעיתונות " שעות ספורות לאחר הודעת משרד האוצר על הקמת ועדת ששינסקי 2, שתבחן את התמלוגים למדינה מכל משאבי הטבע שלה, ובכיל כבר שולפים סכינים". ובמלחמת תעמולה הכל מותר, חצאי אמת, מידע כוזב, נתונים שיקריים, וחזרה לעייפה על טיעונים שהפרכו, בגישה שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים הוא נהייה אמת.  כל אותן הטכניקות, התרגילים, השימוש בלוביסטים וספין-דוקטורס שכמותם ראינו במאבק על הגדלת הכנסות הממשלה מתאגידי הגז.

כך לדוגמא, אמר מנכ"ל כי"ל דשנים דני חן באירוע שבתרבות בבאר שבע, כי הרזרבות של פוספטים העומדות לרשות רותם-אמפרט מסתיימות תוך 8-10 שנים, ואיים כי בלי שדה בריר כיל דשנים תפסיק את פעילותה בארץ.
האמת היא שלרותם-אמפרט יש רזרבות לכ-30 שנים, וזאת על פי הנתונים של החברה עצמה. כל המאבק של רותם-אמפרט לקבל לידיה את שדה ברור הוא מאבק על כסף, הרבה כסף, והסיפור של שדה בריר הוא שהשדה רווחי לחברה, הרבה יותר מאשר שדות הפוספטים הזמינים לכרייה בהם היא פועלת כיום.  כדי לקבל את הזכות לכרית פוספט בשדה בריר מספרים לנו סיפורים על עתודות פוספט שהקשר בינם לבין האמת מקרי. וכמובן שרותם-אמפרט תגמד את הסיכונים לתושבי ערד מהכרייה בשדה בריר, כתוצאה מהרדיפה שלה אחרי הכסף.

אבל מנכל כיל דשנים אינו לבד באייומיו, גם כיל/מפעלי ים המלח מאיימת להעביר את ייצור (כריית) האשלג לספרד. והתגובה ההולמת שלנו צריכה להיות, שתעביר.
נקודה ראשונה, זה איום סרק.  מפעלי ים המלח לא יכולים להעביר את ייצור האשלג לספרד, במובן של הקטנת או הפסקת הייצור בארץ.  לעומת זאת, החברה יכולה לא להגדיל את כושר הייצור בארץ, ולהגדיל את כושר הייצור בספרד.  הסיבה נעוצה ביתרון הגדול של ייצור אשלג בארץ: השמש, או תהליך האיוד הטבעי בבריכות.
אבל זו  גם נקודת התורפה של מפעלי ים המלח, אין לה שליטה על תהליך זה.  בעוד שניתן להקטין ואף להפסיק כריית אשלג ממכרות אשלג, בקנדה, ברוסיה או בספרד,  קשה מאוד, וכמעט בלתי אפשרי, להקטין או להפסיק את ייצור האשלג בארץ, שכן הבריכה הגדולה בה שוקע המלח (מלח הבישול) תתייבש ותצא מכלל שימוש. המלח הנמצא בבריכה יתקשה כמו בטון, ולהחזיר את הבריכה לשימוש ידרש תהליך יקר וארוך.
בנוסף לכך, מה יקרה עם המלונות בעין בוקק סביב הבריכה, כאשר הבריכה תתייבש?
נקודה שניה, לא רק שלא צריך לפחד מהאיום, אלא אנחנו צריכים לברך עליו.
יתרה מזאת, זו היתה צריכה להיות דרישה של ממשלת ישראל, ובהעדרה, של אזרחי המדינה, לא לאשר הגדלת כושר הייצור במפעלי ים המלח. שכן הגדלת כושר הייצור, משמעותו הגדלת שאיבת מי ים המלח מהחלק הצפוני, שמביאה להקטנת גודלו של ים המלח עם כל הבעיות הנובעות מכך.  לפי מה שזכור לי, שאיבת מי ים המלח מהחלק הצפוני ע"י מפעלי ים המלח, אחראית לכ-30% מירידת המפלס של ים המלח.
אציין שהמדינה כמעט ולא מקבלת כלום מהגדלת התפוקה, אלא כ-8% תמלוגים מהמכירות הנוספות + אחוזים קטנים כמס חברות על הרווח. נראה לי שהרווח הזה יוצא בהפסד לאור הנזקים הסביבתיים לים המלח.

לוקש אחר שמוכרים לנו השכם והערב הוא בדבר רמת ההכנסות הגבוהות של המדינה ממפעלי ים המלח (מי"ה). אבל, מעשה שטן, הדוחות של כיל עצמה סותרים טענות אלו. לפי נתוני כיל,  הכנסות הממשלה ממפעלי ים המלח מתמלוגים ומס הכנסה מגיעם בקושי רב לכ- 29% מהרווח, רחוק מהנתונים המופצים ע"י אנשי כיל, והיחצנים של החברה. כדי להגיע למספרים המנופחים, נקטו אנשי החברה ביצירתיות פיננסית והוסיפו את המיסים שנגבים מהדיבידנדים, שמפעלי ים המלח משלמים לבעלי המניות. 
30% מהרווח שהממשלה מקבלת נשמע כסכום גבוה, אבל אין בזה כל רבותא. תקבולי הממשלה מכל חברה רגילה הם בשיעור של 25% מרווחיה, אולם מפעלי ים המלח אינה חברה רגילה. החברה קיבלה זיכיון לנצל את אוצרות ים המלח - משאב טבע של המדינה - ועבור זיכיון זה היא צריכה לשלם תמלוגים כחוק, בשיעור של 10% מהמכירות, שהוא שווה ערך לכ- 22% מהרווח. אם מפעלי ים המלח וכיל היו משלמים מס ותמלוגים כיאות, בלי יצירתיות חשבונאית ופטנטים של התחמקות מתשלום מס - החלק של הממשלה היה צריך להגיע ל-45% ויותר מהרווח.  כדאי להשוות את הכנסות הממשלה הנמוכות ממפעלי ים המלח לאלו מתאגידי הגז,שצפויים להגיע בעקבות חוק ששינסקי, עד ל-50% מהרווח, ולחברות הנפט בנורבגיה, שם חלקה של הממשלה הוא 70% ויותר.

סיפור נוסף שמספרים לנו אנשי כי"ל, לעניין ועדת ששינסקי השניה, הוא שלא ניתן לשנות את המיסוי החל על מפעלי ים המלח, וזאת על פי ההסכם בין מפעלי ים המלח לבין הממשלה מינואר 2012. בהסכם זה, שנולד בחטא, יש סעיף לפיו לעת הזאת, הממשלה התחייבה לא ליזום ואף להתנגד לחקיקה שתשנה את המיסוי על החברה. 
זו פרשנות מעניינת של אנשי כיל, ופורצת דרך לאפשרויות מעניינות.  אם ננהג לפיה, הרי שההעלאות האחרונות בשיעור המע"מ ובשיעור מס החברות, לא צריכים לחול על מפעלי ים המלח. שהרי העלאות אלו שינו את המיסוי על החברה. זה כמובן אבסורד, למדינה הזכות והחובה לשנות את מדיניות המיסוי לפי הצורך,  אבל זה לא מפריע לאנשי כיל. הפרשנות הנכונה של הסעיף הנ"ל היא לגבי שינוי מיסוי שהוא ייחודי למפעלי ים המלח והחל רק על החברה.  
ועדת ששינסקי השניה הוקמה לבחינת מכלול המערכת הפיסקלית (תמלוגים ומיסים) הנהוגה כיום בנוגע לחלק המדינה המתקבל בעד שימוש גורמים פרטיים במשאבי טבע לאומיים. במילים אחרות, הועדה תתייחס לכל החברות הפרטיות המנצלות משאבי טבע לאומיים.  אם הועדה תחליט, לדוגמה, להטיל היטל על רווחי יתר של כל החברות המנצלות משאבי טבע לאומיים, בדומה להיטל שהוטל על תאגידי הגז, אזי היטל זה יהייה בתוקף ויחייב גם את מפעלי ים המלח.
כמו במאבק על הגדלת הכנסות הממשלה מהגז הטבעי, גם כאן יהייה מאבק קשה להגדלת הכנסות הממשלה ממשרבי הטבע הלאומיים. חשוב שתושבי המדינה יהיו ערים למתרחש ויתנו גיבוי לועדת ששינסקי החדשה מול ומנגד לבעלי ההון ועושי דברם.

אמנון פורטוגלי+

הרקע האקדמי של הכותב, אמנון פורטוגלי, הוא הוא הנדסה כימית בטכניון, ומנהל עסקים באוניברסיטה בירושלים.יש לו נסיון רב בניהול תעשייתי, ואח"כ בבנקאות השקעות לסוגיה בארץ.בשנים האחרונות הוא באקדמיה, בין השאר מרצה מהחוץ בביה"ס למוסמכים במנהל עסקים באוניברסיטת ת"א