משרד חדש בא לעולם

התיקו של בחירות 88' בישר שתקום ממשלה רחבה ושיצטרכו להמציא משרדים. גיבשתי במהירות תוכנית להקמת "משרד הסביבה" והעברתי אותה לרוני מילוא. למזלה של הסביבה הוא שלף את הרעיון ברגע קריטי במו"מ הקואליציוני
היה זה יום שמש חורפית, לקראת סוף דצמבר 1988. השמיים בירושלים היו כחולים ללא ענן. איזה יום יפה, איזה יום מאושר. אני צועד על הרחבה הגדולה של הכנסת. אין איש מלבדי. מתחשק לי לצעוק, אבל אני מפחד להזעיק את משמר הכנסת. אני תוקע את האגרוף בכף היד ואומר: "יש, עשינו את זה!". זה עתה יצאתי מישיבת מליאה של הכנסת, בה הכריז ראש הממשלה יצחק שמיר על הרכב ממשלתו החדשה. ההודעה אושרה ברוב גדול. ברשימת המשרדים, תאמינו או לא, הוא נקב גם במילים "המשרד לאיכות הסביבה". זהו. עכשיו אף אחד לא יוכל למנוע, אף אחד לא יוכל לחבל. עשינו את זה.
לעצמי אני אומר: "עשית את זה". קשה לתאר את ההרגשה. שנים רבות חלמתי על היום הזה, והנה הוא הגיע. מי כמוני יודע כי ההחלטה לא באה מאליה. היה זה מאמץ ממושך, סוחט ומתסכל. אבל עכשיו כל זה מאחוריי.
ואולי לא. לא ידעתי אז אלו קשיים עוד עומדים בפנינו, עד שנוכל לנשום קצת לרווחה.

ההתארגנות הממשלתית לטיפול בבעיות הסביבה החלה לקרום עור וגידים לאחר שובנו מוועידת שטוקהולם בקיץ 1972. התוצאה הייתה הקמת "השירות לשמירת איכות הסביבה" באביב 1973. השירות החל לפעול במסגרת משרד ראש הממשלה, עבר אחרי שלוש שנים למשרד הפנים, אך מהר מאוד הבנתי שכדי לייצר הצלחות של ממש אנחנו זקוקים למסגרת עצמאית יותר. אומנם הגענו להישגים כשירות, אך תמיד שאפתי ליותר. חלמתי על מסגרת ייעודית ייחודית, שמעייניה יהיו בראש ובראשונה ענייני הסביבה. חסרו לנו הקול והאצבע שייצגו את האינטרסים של הסביבה ליד לשולחן הממשלה.
שר הפנים דאז, יוסף בורג, לא התעניין כלל בנושאים האלה. אני זוכר כמה מתוסכל הייתי, כאשר לא הצלחתי לשכנע אותו להציג נושא "שלנו" מעל דוכן הכנסת או לענות במליאה על הצעות לסדר היום. תמיד הוא חיפש אמתלות כדי לא להיות נוכח באירועים שערכנו.
השר שבא אחריו, יצחק פרץ, היה איש חביב, אבל הרקע שלו, כרב העיר של רעננה, לא אִפשר לו להבין על מה אני מדבר. לאירועים של יום איכות הסביבה בכנסת הוא איחר, וקהל גדול של מאות אנשים המתין לו. שלא לדבר על כך שהוא הגיע לטקס לא מוכן, ואפילו את שמי, מנהל השירות שישב יחד איתו על הבמה, שכח.
לאורך כל השנים חיפשנו דרכים לשינוי מעמדו של השירות. פעם נפגשתי עם ח"כ יוסף שריד ושאלתיו לדעתו. הוא הציע שננסה להגיע למעמד של "רשות", כמו רשות שמורות הטבע, שהוא חזק יותר מ"שירות". לא הצלחנו.
ב-1977, בעקבות המהפך, נבחר מנחם בגין לראשות הממשלה, ולפתע, אינני יודע מי היה אחראי לכך, ראיתי בעיתון כי הוא עומד להקים בממשלתו משרד חדש: "בינוי ואיכות הסביבה". התחלתי לקבל טלפונים של ברכות, אך כשם שהשם הופיע פתאום – כך הוא נמוג, עוד לפני שהספקתי לבדוק מה קורה.

ואז הגיעו הבחירות של האחד בנובמבר 1988. קמתי בבוקר שלמחרת והקשבתי לחדשות. תוצאות הבחירות היו למעשה תיקו בין המערך והליכוד. לאף אחת משתי המפלגות לא הייתה יכולת להקים ממשלה, והבנתי שאנחנו הולכים שוב לכיוון של ממשלת "אחדות לאומית". מצבי האישי במשרד הפנים היה רע מאוד. כפי שתיארתי בפרק על דרעי, לא היה כל סיכוי שאמשיך לעבוד תחת האיש הזה. החלטתי שזה הזמן המתאים לעשות שינוי. הנחתי שממשלה רחבה, שתכלול את שתי המפלגות הגדולות, תמנה שרים רבים, ויהיה צורך להקים משרדים נוספים.
ביטלתי את כל התוכניות והפגישות שהיו רשומות לי ביומן, הגעתי למשרד וקראתי אליי את רותי רוטנברג, היועצת המשפטית של השירות. רותי היא אישה מדהימה: חכמה, אכפתניקית ובעלת מקצוע ממעלה ראשונה. ידעתי תמיד שכדאי לסמוך על שיקול דעתה – הן בנושאים משפטיים והן בנושאים אחרים. היא אומנם הייתה קצת שמרנית לטעמי, ולא תמיד תמכה ביוזמות פרועות שלי, אבל תמיד הייתה נאמנה לדרכה. גם הפעם. כשהיא שמעה שמטרת השיחה היא הקמת משרד ממשלתי חדש לאיכות הסביבה, הביעה בקול חלש הסתייגות (משפטנית) קלה, ובליבה בוודאי חשבה: "עוד פעם אורי והפנטזיות שלו". ואולם, לזכותה ייאמר כי כאשת צוות נאמנה היא התגייסה למשימה ללא ערעור. מטרתנו הייתה להכין במהירות נייר עבודה להקמת משרד ממשלתי חדש.
התיישבנו לעבודה. היה לי ברור שאנחנו חייבים להכין תוכנית מעמיקה, מעודכנת ואמינה, שלא ניתן יהיה לשלול על הסף. הכנו ראשי פרקים שכללו כל פרט אפשרי: משמו של המשרד, דרך הסמכויות שלו, המבנה הארגוני, יחידות ממשלתיות שיצורפו אליו, התקציב, ועד הפרטים הבסיסיים ביותר כגון מיקום לשכתו של השר. לבסוף צריך היה להכין "הצעת מחליטים", שתונח על שולחן לממשלה.
נדרשו מספר ימים כדי לגבש ולנסח את התוכנית. לא היו לנו מחשבים, והכל הוכן בכתב יד. שרה, מזכירה נאמנה שעבדה איתי במשך שנים רבות, הדפיסה את ההצעה מתוך התרוממות נפש וחיוכים מאוזן לאוזן. היא לא התלוננה אפילו פעם אחת, גם כאשר רותי ואני הכנסנו שוב ושוב שינויים ותיקונים בטיוטת ההצעה.
השאלה הייתה מה עושים עכשיו. אני הייתי נלהב, אבל אחרי שנים לא מעטות במנגנון הממשלתי ידעתי שאנחנו חייבים להיות זהירים. כל אחד כמעט יכול לטרפד את המהלך. רוב העוסקים במלאכת הרכבת הממשלה החדשה עלולים להתנגד לרעיון, ובמקרה הכי טוב לא יעזרו. תומכים לא הצלחנו לזהות באותו שלב. החלטנו להעביר את ההצעה למספר חברי כנסת, שהפגינו בקדנציה הקודמת התעניינות בנושאי הסביבה. אחד מהם היה ח"כ רוני מילוא.
בממשלת הרוטציה שאך סיימה את תפקידה שימש מילוא סגן שר במשרד ראש הממשלה, תחת יצחק שמיר. כאשר דרעי, כמנכ"ל משרד הפנים, הצליח בתחבולותיו להגיע למצב שבו נאלץ השר פרץ להתפטר, החליט שמיר למנות את מילוא לאחראי על משרד הפנים. פגשתי אותו במסגרת זאת, הוא ביקש לדעת מה אנחנו עושים, וסיפר שהוא מתעניין בנושאי הסביבה. "נדבקתי מרעייתי, שהיא מיקרוביולוגית במקצועה", אמר.
באמצע נובמבר התקשרתי למשרדו של מילוא וביקשתי להיפגש איתו. הוא שמח לפגישה. הצגתי בפניו את התוכנית. הוא עיין בה בשתיקה, ואמר: "בסדר. נראה כיצד יתפתחו העניינים". זה היה המענה הכי אופטימי שקיבלתי ממישהו באותם ימים, אבל לא היה בו כדי לפזר את הערפל שאפף אותי.
החלה תקופה קשה של חוסר ודאות. הרהרתי אפילו באפשרות לעזוב את נושא הסביבה, ונפגשתי עם מספר גורמים כלכליים, שהביעו עניין בתוכניות האישיות שלי לעתיד. לכולם נתתי את אותה תשובה: במשרד הפנים אני לא אשאר, אבל לא אקבל החלטה עד שתוקם הממשלה החדשה.
כך חלפו הימים, בציפייה וחששות. מפעם לפעם שוחחתי עם חברים שידעו על ההצעה שהכנו, אבל לא הייתי מעודד. בבוקר של 25.12.88 התעוררתי מוקדם, כדי לשמוע חדשות. בלילה התקיים משא ומתן קואליציוני, ובמהדורה של 7:00 בישר הקריין בחגיגיות שהושגה הסכמה באשר להרכב הממשלה: יצחק שמיר יהיה ראש הממשלה, פרס שר האוצר, רבין שר הביטחון, דרעי שר הפנים וכו' וכו'. הנשמה פרחה לי. זה מכבר כססתי את כל הציפורניים כמעט עד זוב דם, ולא נשאר מה לכרסם. ואז זה הגיע: "רוני מילוא יהיה השר לאיכות הסביבה". כמעט נפלתי מהתרגשות. זה הרגע לו חיכיתי שנים. אף לשנייה לא חשבתי מה יקרה איתי עכשיו. האם יהיה לי תפקיד במשרד החדש. שמחתי שסוף סוף החליטה הממשלה להקים משרד מיוחד לטיפול בנושאי הסביבה.
לאחר כמה חודשים נסעתי עם מילוא לוועידה בניירובי. רק אז הוא סיפר לי מה קרה באותו לילה גורלי: "המשא ומתן נמשך ונמשך", סיפר מילוא. "בשתיים לפנות בוקר הוצע לי תפקיד שר התחבורה, בארבע לפנות בוקר הייתי שר התיירות ובשש בבוקר נשארתי ללא משרד. הוצאתי את נייר העבודה שהכנת לי, ואמרתי: 'אני אהיה השר לאיכות הסביבה'. כולם נשמו לרווחה, אבל דרעי דרש שהשירות לשמירת איכות הסביבה לא יועבר למשרד החדש. קמתי ממקומי ואמרתי: 'אם כך, אין ממשלה'. דרעי נסוג, וכולם חייכו בהקלה. כך הוחלט להקים את המשרד לאיכות הסביבה".
ישיבת מליאת הכנסת לאישור הממשלה החדשה נקבעה לאותו בוקר. מיהרתי לשם, ושמעתי את שמיר מקריא את רשימת השרים. חיוך גדול נמרח על פניי. קשה לומר שפעלתי בדיוק על פי הנהלים, אבל המטרה קידשה את התרגיל. כאשר יצאתי, פגשתי את רוני מילוא ובירכתי אותו. הוא שאל אם אוכל להגיע למשרדו למחרת, ביום שישי בבוקר.
כשנכנסתי למשרד ישבו שם כמה מחבריו הקרובים של מילוא. הם באו לברך אותו על מִשרת השר שקיבל לראשונה. הוא הציג אותי בפני הנוכחים, וציין כי אני זה שהגיתי את התוכנית להקמת המשרד. אחד מהם אמר: "רואים שעבדת על התוכנית ב-15 השנים האחרונות"...
הדיון עסק בשאלה כיצד מקדמים עתה את "הצעת המחליטים". מילוא התקשר מיד למזכיר הממשלה החדש, אליקים רובינשטיין, ושאל אם הצעת ההחלטה נמצאת על סדר היום של ישיבת הממשלה ביום ראשון הקרוב. לא שמעתי את תשובתו של רובינשטיין, אבל ממראה פניו של מילוא הבנתי שהוא אינו מרוצה. לאחר שהניח את השפופרת, הוא הסביר שרובינשטיין אינו חושב שאפשר להעביר את ההחלטה הזאת בממשלה. בעומק ליבי ידעתי שהוא צודק.
בעת הכנת נייר העבודה עברנו רותי ואני על כל יחידות הממשלה, ושקלנו איזו מהן יש לצרף למשרד החדש. היה ברור לנו שהוא צריך להכיל את כל היחידות הממשלתיות העוסקות בנושאי הסביבה, ולכן גם הצענו ששמו יהיה "משרד הסביבה" (זו הייתה ההצעה היחידה שמילוא לא קיבל, מאחר שטען כי הציבור רגיל כבר למושג "איכות הסביבה". סיכמנו שבאנגלית יישאר שמו של המשרד Ministry of the Environment). ברשימה הארוכה שלנו כללנו את המכון הגיאולוגי, השירות המטאורולוגי, המכון לחקר ימים ואגמים, רשות שמורות הטבע, רשות הגנים הלאומיים, נציבות המים, פרויקט הביוב הארצי, יחידות שלמות של משרד הבריאות, מינהלת הכנרת, ואפילו על מינהל התכנון במשרד הפנים לא ויתרנו. היה ברור לנו שאין שום סיכוי שהשרים החדשים יוותרו על הגופים האלה, אבל כידוע הנייר סובל הכל, ואנחנו החלטנו לפנטז. מדוע לא? הרי זהו באמת המבנה האופטימלי של משרד הסביבה. אבל רובינשטיין, למרות שהיה חדש בתפקידו, הבין כי לא יוכל להמליץ לראש הממשלה להניח הצעה מהפכנית כל כך על סדר היום.
כעת ביקש מילוא מכל הנוכחים, מלבדי, לעזוב את החדר. הוא הביט בי ואמר: "פנו אליי כמה וכמה אנשים ממפלגתי, וביקשו שאמנה אותם לתפקיד מנכ"ל המשרד החדש. מספר אנשים הזהירו אותי, שלא אמנה אותך. אבל זה תפקידי הראשון כשר, ואני רוצה להצליח בו. אני יודע שאתה, יותר מכל אחד אחר, יכול להביא לי את ההצלחה. אתה לא בא מהמחנה שלי, אבל אני יודע כמה קשה עבדת במשך כל השנים האחרונות, והחלטתי למנות אותך למנכ"ל. יש לי רק תנאי אחד: אם אגלה בחודשים הקרובים שאנחנו לא מסתדרים, אבקש ממך לעזוב ואתה לא תעורר בעיות".
הודיתי לו על האמון שהוא נותן בי, והבטחתי שאעזוב ללא כל דרישות, טענות ומענות אם לא יהיה מרוצה מהתִפקוד שלי. סיכמנו שטקס הרמת הכוסית לכבוד כניסתו למשרד יתקיים בחדרי, ביום ראשון לאחר ישיבת הממשלה.
שמח וטוב לב חזרתי למשרד. באותה תקופה עבדנו עדיין גם בימי שישי, וליאורה, העובדת הוותיקה ביותר ו"האמא של השירות" מיהרה לברך אותי. גם יתר העובדים התכנסו ולחצנו ידיים. חשנו התרוממות רוח. הרבה שנים חיכינו לרגע הזה. ליאורה, כדרכה, הייתה מעשית וחילקה תפקידים: מי יביא מה לטקס ביום ראשון. הייתה אצלנו מסורת, שאת הכיבוד לישיבות ולמפגשים אנחנו מביאים מהבית. הממשלה לא צריכה לממן את זה.
וכך, ביום ראשון בצהריים הגיע רוני מילוא עם כמה עוזרים למשרדי. החדר לא הצליח להכיל את כל המתכנסים. בירכתי את השר הטרי בשם כל עובדי השירות וקראתי שיר של אלתרמן. לפתע נכנס לחדר דרעי. לא רציתי להפר את האווירה המיוחדת, ולא ביקשתי ממנו לעזוב. הוא היה מחויך, כי גם הוא התמנה לראשונה לשר – השר הצעיר ביותר בתולדות ממשלות ישראל.
מילוא בירך את עובדי השירות והבטיח כי יעשה הכל על מנת לקדם את נושאי איכות הסביבה. אינני זוכר אם דרעי אמר משהו, אבל הוא כבר לא היה רלוונטי. הוא לא יכול יותר לפגוע בי, לנתק את הטלפון או להתנכל לעובדים כפי שעשה בכל החודשים האחרונים כמנכ"ל משרד הפנים.

החלה תקופה חדשה. ראשית, פיניתי את חדרי רחב הידיים עבור השר ועברתי לחדר קטן, שהיה הקרוב ביותר ללשכת השר. עוד כשכתבנו את תוכנית ההקמה של המשרד ידעתי שזאת נקודה רגישה. במשרדי הממשלה יש מחסור קבוע בחדרים, והדבר המתסכל ביותר לשר חדש הוא שאין לו היכן לשבת. הבהרתי במסמך מראש, כי לשכת השר תשוכן במשרדו של מנהל השירות. אנחנו הסתדרנו איכשהו בשאר המשרדים.
נקודה רגישה במיוחד הייתה קשורה לשירותים. איש משרד ראש הממשלה, שבא לעזור למילוא בסידורים הטכניים, קבע כי על פי התקן מגיעים לשר שירותים פרטיים. ללא אומר ודברים הוא הזמין שרברב, שהתקין ליד לשכת השר שירותים חדשים. הייתה רק בעיה: ניקוז. כיוון ששירותי העובדים היו בקצה השני של הקומה, לא נותרה לשרברב ברירה, אלא להוליך צינור שפכים מהקומה השלישית של הבניין היישר אל בור השפכים שבחצר. מיד קמה מהומת אלוהים: איך זה שהשר החדש לאיכות הסביבה מפר את הנחיות העירייה ומתקין צינור שפכים על קיר הבניין, ועוד בצד הפונה לכביש וחשוף לעיני כל. בקיצור, מילוא הורה להסיר את הצינור ולבטל את השירותים הפרטיים.
אבל אלה היו הבעיות הקלות שעמדו בפנינו. הקטטות הגדולות היו קשורות למבנה המשרד, תפקידיו, סמכויותיו והיחידות שיעברו אליו. כנהוג בישראל, אף שר לא הסכים לוותר על אף שעל, והגוף היחיד שלגביו לא הייתה בעיה היה רשות הגנים הלאומיים. היא השתייכה כל השנים למשרד ראש הממשלה, ושמיר לא היסס אפילו דקה בטרם הסכים שיופקע מידיו.
לא כך היה עם רשות שמורות הטבע, שמוקמה משום מה במשרד החקלאות. גם לאחר שבדקתי את הנושא לעומק, לא הצלחתי להבין מדוע הוחלט בשנות השישים לעשות זאת. הסיבה היחידה הייתה אולי עוזי פז, שנמנה בין מקימי הרשות והיה עובד משרד החקלאות. אין כל סיבה אמיתית למקם רשות שתפקידה לשמור על הטבע במשרד שאחראי לניצול שטחים פתוחים, לשימוש בחומרי הדברה, להקצבות מים ועוד כהנה וכהנה מחוללי קונפליקטים.
מי שמונה לשר החקלאות היה חברי מימי הקיבוץ אברהם כץ-עוז (כצלה), איש המערך, אבל זה לא עזר לנו. "לא יעלה על הדעת שיחידה שנמצאת במשרד של המערך תועבר למשרד של הליכוד", לחשו הלשונות הרעות, אם כי לא היה דבר טבעי והגיוני יותר מאשר להעביר את רשות שמורות הטבע למשרד החדש ולאחד אותה עם רשות הגנים הלאומיים. הסיבות להקמת שתי רשויות נפרדות נעלמו מזמן – אם בכלל היו כאלה אי-פעם – אבל רק יוסי שריד, שהגיע למשרד ב-1993, הצליח לעשות זאת.
שרים מכל המפלגות סירבו לוותר על יחידות או תפקידים, ללא שום נימוק סביר. שר התחבורה משה קצב טען באחת הישיבות, לדוגמא, כי אם ייקחו ממנו את השירות המטאורולוגי "האווירונים ייפלו מהשמיים". עד כדי כך. יובל כהן, שניהל בשירות את נושא מניעת זיהום הים, הפך בשלב כלשהו למנהל המכון חקר ימים ואגמים, שהשתייך מסיבה לא ברורה למשרד האנרגיה. להפתעתי, הוא תקף בחריפות את ההצעה להעביר את המכון למשרד לאיכות הסביבה, שהוא בדיוק המקום שמתאים לו. הוא שִרבב לוויכוח עניינים אישיים, ובמשך תקופה ארוכה היו היחסים בינינו עכורים בשל כך, אבל זה לא הפריע לי שנים אחר כך, כשהייתי ראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה, לצרף אותו לצוות המורים של החוג, והוא לימד שם בהצלחה רבה.
לאורך שנים היו לשירות קונפליקטים קשים עם משרד הבריאות. עכשיו הגיע הזמן לחלוקת עבודה, והם כמובן לא רצו לשמוע על זה. "שטח משוחרר לא יוחזר". וכך, במשך שנים, למשל, עבד שם אדם שתפקידו היה לטפל בפסולת מוצקה. רק כשהאיש יצא לפנסיה הפסיק משרד הבריאות לעסוק בנושא, שמראש לא היה בתחומו. והייתה להם גם "מעבדה" לרעש וזיהום אוויר. לנו היה ברור שמעבדה כזאת, יחד עם הסמכויות שיש למשרד הבריאות בנושאי חומרים מסוכנים, רישוי עסקים, פסולת, ניקיון ועוד, צריכות לעבור למשרד לאיכות הסביבה. החלה שרשרת של דיונים, הוקם צוות של שני פרופסורים – יחזקאל דרור מהאוניברסיטה העברית ואברהם עצמון מאוניברסיטת תל-אביב – ובסופו של דבר סוכם שה"מעבדה" וכן 50% מעובדי לשכות הבריאות המחוזיות יעברו אלינו. משרד הבריאות ימשיך לטפל בנושאי מזון ומי שתייה, וכן במפעלים הקשורים ברפואה ומזון. כל שאר העסקים יעברו לאחריות המשרד החדש. אגב, הסמכות הראשונה שמשרד הבריאות העביר אלינו הייתה הפיקוח על השירותים בתחנות דלק. לא ראיתי בזה בושה, ולקחתי את העניין ברצינות. בכל פעם שנכנסתי לתחנת דלק, הייתי בודק את השירותים. יוסי שריד עשה זאת גם הוא, אבל בליווי אנשי תקשורת. אני עשיתי את זה לבדי.
רק לאחר שסוכמו הנושאים, הסמכויות והיחידות שיועברו למשרד הסכים מילוא להביא לאישור השרים את ההצעה למנות אותי למנכ"ל. בתחילת אפריל 1989, לקראת סוף הישיבה השבועית של הממשלה, אמר שמיר: "האיש (כלומר אני) מוכר וידוע. אני מעלה את הנושא להצבעה. מי מתנגד?". אף אצבע לא הורמה. כך מוניתי לתפקיד.

ועוד אפיזודה אחת לא אשכח כל חיי. היא החלה כאשר מילוא קרא לי למשרדו, וביקש שאכין הצעת תקציב. מודע לרוח הצוננת שנשבה מאגף התקציבים וליחסו של האוצר לנושא הסביבה, הכנתי הצעת תקציב של 8 מיליון שקלים. קיוויתי שמילוא לא יכעס שהגזמתי בדרישותיי. הוא העיף מבט קצר בהצעה, ואמר: "איזה מין תקציב זה? אנחנו לא צריכים 8 מיליון, אנחנו צריכים 80 מיליון שקל". הנהנתי בהסכמה. חזרתי לחדרי, הכנתי הצעת תקציב של 80 מיליון שקל ושבתי ללשכת השר. הוא למד את ההצעה ואמר: "זה תקציב. אנחנו הולכים איתו לפגישה עם שר האוצר".
כעבור ימים אחדים הגענו למשרדו של שר האוצר שמעון פרס. בלשכה המרווחת ישבו כמה פקידים של אגף התקציבים וליד השר דוד בועז, ראש האגף. פרס היה במצב רוח מרומם. מיד כשראה אותי אמר: "הנה הגיע מרינוב שהופך כל כמות לאיכות". כולם צחקו מהחידוד המבריק. אחר כך, כרגיל בפגישות מעין אלה, מתחילים השרים לרכל ביניהם. אני לא זוכר על מה הם דיברו, כי הייתי מתוח לקראת ההחלטה על התקציב הראשון של המשרד, עד שפרס החל להציץ בשעונו, ומילוא הבין שהזמן בורח. "נו טוב, אדוני שר האוצר", הוא אמר (עד אותו רגע הוא קרא לו שמעון), "מה אתה מקציב למשרדי לשנה הקרובה?". בועז לִחְשֵש משהו על אוזנו של פרס, וזה הרים את ידו ויצר באצבעותיו 0. אפס תקציב, זה מה שנקבל!
אספנו את הניירות, אמרנו שלום ויצאנו בלי להוסיף מילה. מילוא הודיע לשמיר שהוא עומד להצביע נגד התקציב בממשלה. רק אז התקשר דוד בועז, והודיע כי הוא מוכן להוציא מכתב, ולפיו מיד לאחר אישור התקציב בממשלה ובכנסת הוא יעביר למשרד לאיכות הסביבה סכום של חמישה מיליון שקלים. המכתב הגיע, מילוא הצביע בעד התקציב, אלא שהכל התמוטט: פרס הגה את "התרגיל המסריח", שמיר הקים ממשלה חדשה, ומילוא קיבל הפעם את משרד המשטרה. אנחנו קיבלנו את ח"כ יגאל ביבי, ראש עיריית טבריה לשעבר מטעם המפד"ל, כסגן שר. השר, תיאורטית, היה שמיר עצמו.
מיד לאחר שביבי נכנס לתפקידו התיישבנו לדון בתקציב. כחבר בוועדת הכספים של הכנסת בעבר, הוא הבין במספרים. הלכנו שוב לאוצר, הפעם לא לפגישה עם השר אלא רק עם ראש אגף התקציבים ואנשיו. דוד בועז התעלם בלי להניד עפעף מהמכתב שבו הבטיח למילוא 5 מיליון שקלים. "אז הבטחתי", הוא חזר על הקלישאה הנושנה, "אבל לא הבטחתי לקיים". ביבי התרתח ואיים שיֵלך לוועדת הכספים. בסופו של דבר קיבלנו הבטחה ל... 200,000 שקלים. היה זה תקציב הפעולות הראשון של המשרד. זה מה שנותר מ-80 מיליון.