הסדנה להיסטוריה חברתית

הידרופוליטיקה: מים, נפט וכוח בסעודיה
הסדנה להיסטוריה חברתית | 17.01.2015 | 20:39
און ברק,בלוג ב"הארץ"
האמיר צחק בניסיון לחזור ולשלוט במצב, מחה את אפו ואמר: "שמע, אבן אלהד'אל… אם מה שמטריד אותך הם המים, התבשׂר! במקום שלוש הבארות הקיימות נחפור לך מאה, ואם לא כאן, במקום אחר. ואתה, רק קח ושא. העניין פשוט. אל תדאג. מהיום איש לא יצמא, ואנחנו, מה שאנחנו רוצים הוא שימשיך ואדי אלעויון להיות מקום לגמלים ולבהמות לחנות בו. הידידים רוצים לחפור בוואדי, ועליכם יבוא אז כל טוּב". "באלוהים", אמר אבן אלראשד, "יאריכו ימיך, מה שמעניין אותנו הם המים". (ערי המלח, עבד אלרחמאן מוניף, תרגמה מערבית: רחל חלבה)
שר החקלאות הסעודי החדש, וליד אל-חוריג'י, הודיע בחודש שעבר כי בתוך שנתיים, עד 2016, תפסיק ארצו לרכוש חיטה מתוצרת בית ותעבור להסתמך לחלוטין על ייבוא של חיטה מחו"ל. הידיעה הצנועה לכאורה, דיווח מהפורום השנתי של מועצת הדגנים הבינלאומית שהתכנסה בג'דה, שופכת אור על היסטוריה ארוכה של הפקת כוח פוליטי ממים, מלחם, ומנפט.
קשה לחשוב על מקום סביר פחות לגידול חיטה מהממלכה המדברית הסעודית. אולם גידול מסחרי של חיטה התחיל במדינה בשנות השבעים של המאה העשרים והגיע להיקפים גדולים כל כך עד כי בשלב מסוים נחשבה סעודיה ליצואנית החיטה השישית בגודלה בעולם. באקלים הסעודי הקשה והצחיח, הצריך גידול החיטה כמויות מים כפולות ומשולשות בהשוואה לחיטה הגדלה במדינות בעלות אקלים מתון יותר. מים אלו הגיעו בעיקר ממפעלי ההתפלה הסעודיים, שכמו חקלאות החיטה, גם הם היו בין פירות בוננזת רווחי הנפט של העשור שאחרי 1973. עשרות מפעלי התפלה חדשים, שנבנו בעלויות של מאות מיליוני דולרים למפעל והתבססו על פי רוב על אוסמוזה – הליך בזבזני ביותר מבחינה אנרגטית, היו נדבך מרכזי בהפיכת הזהב השחור הסעודי לכוח פוליטי. במדינה שחונה ונעדרת מקורות מים זורמים כסעודיה שימש הנפט כדרך העיקרית לאספקת מי שתייה וחקלאות. ההיסטוריון טובי קרייג ג'ונס העריך כי בין 1980 ל-2005 השקיעה סעודיה כ-18% מרווחי הנפט שלה בגידול חיטה. בין שנים אלו, כמות המים לחקלאות שילשה את עצמה. הממלכה הסעודית, אחת המדינות השחונות בעולם, היא גם אחד המקומות בו נוהג תעריף המים הנמוך ביותר לצרכן (צרכנים משלמים כשלושה סנט לקוב, בעוד שעלות התפלתו של קוב מים היא 3.20$). וכאמור, סעודיה נהגה לסבסד גם את הלחם דרך תמיכתה בחקלאי החיטה.

 

ההחלטה להפוך נפט למים ולאוכל קשורה לאופן בו תורגמו רווחי הנפט לכוח פוליטי ואפשרו לקנות שקט ויציבות בממלכה. אולם למעשה, לשליטה באמצעות אספקת מים יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר. לפחות מאז ימי הרון אל-רשיד נמדדה הלגיטימיות של שליטי חצי האי ערב ביכולתם לספק מי שתייה לעולי הרגל למכה ומדינה. ההיסטוריון מייקל קריסטופר לו הראה לאחרונה כי בעת החדשה היו אלו העת'מאנים שהתקינו מכונות ראשונות להתפלת מים בג'דה כבר ב-1907. מכונות אלו, שהונעו על ידי פחם מהים השחור ומהאיים הבריטיים והתבססו על מנועי קיטור, התפילו כמאה טון מי ים ביום ושיחקו תפקיד משמעותי בייצור וחיזוק הלגיטימיות האימפריאלית במחוז המרוחק. בשנות העשרים, כשהחלו בני משפחת אבן סעוד לפעול לכיבוש ואיחוד החיג'אז, הם מצאו תשתית התפלה, ועמה מתכון ליצירת לגיטימציה פוליטית, מן המוכן.

נפט התגלה בסעודיה בשנות השלושים. הסופר ואיש תעשיית הנפט הסעודי-ירדני, עבד אל-רחמאן מוניף, תיאר את הרגע הזה ביצירה המונומנטאלית "ערי המלח", שציטוט ממנה פותח מאמר זה, כרגע בו שגרת חייה של חברה מסורתית מופרת על ידי גילוי של המחצב היקר בשטחה. אולם מוניף מתאר גם את האופן בו קונה השליט את שתיקתם והסכמתם של נתיניו להפקת נפט באמצאות הבטחת חפירה של בארות וגבי מים. ואמנם, חדירת חברות הנפט התאפשרה על ידי אימוץ מבנים ומוסכמות חברתיים קיימים ולא רק על ידי שיבושם. משלחות גיאולוגיות אמריקניות, למשל, השתמשו ביכולותיהן לאתר מים כדי לזכות בזיכיונות לחיפושי נפט, וכאמור, גם השליטים לבית סעוד משמרים את שלטונם על ידי אספקת מים במאמצים והשקעה ניכרים. בשנים האחרונות, ריבוי טבעי מהיר ועמו עלייה חדה בצריכת המים והמזון, דוחפים את הממלכה לתור אחר חלופות בזבזניות פחות להסדרת הביטחון התזונתי של אזרחיה, כמו השקעה בחקלאות ובקרקע בסודאן ובמדינות שכנות אחרות. אולם אם סעודיה מפקידה את גידול הלחם שלה בידיים זרות, הרי שאת הקשר בין נפט למים קשה הרבה יותר לנתק. אספקת המים של הממלכה הסעודית תמשיך להתבסס גם בעתיד הנראה לעין על אנרגיה שמקורה בנפט.
הנטייה הרווחת לקרוא את הכלכלה, הפוליטיקה, והחברה הסעודית רק דרך העדשות של נפט ושל אסלאם ווהאבי היונק את מקורותיו מהמאה השביעית גורמת לנו להחמיץ את הדהודיהן של היסטוריות קרובות יותר, כמו זו העת'מאנית, ואת חשיבותם של מקורות אנרגיה אחרים, כמו הפחם, בהכשרת הקרקע לצמיחת כלכלה ופוליטיקה סעודית מבוססת-נפט. היסטוריה כזו, של חצי האי ערב בתקופה העת'מאנית, מחדדת דווקא את חשיבותם של המים ושל הידרופוליטיקה בחוזה החברתי בין המשטר הסעודי לנתיניו, כמו גם את הקשר בין חיפוש ואספקת מים לשאיבה ומכירה של נפט.
און ברק*(בתמונה למעלה)

אני היסטוריון חברתי ותרבותי של מדע וטכנולוגיה המתמחה בהתפתחותם של תשתיות, סטנדרטים, מכשירים ואמצעי תקשורת, ובפוליטיקה, בתיאולוגיה ובאסתטיקה האופפים אותם. למשל, ספרי האחרון, שראה אור השנה, עוסק בקשר בין הופעת מסילת הברזל והטלגרף במצרים המודרנית לבין התפתחות ה"זמן המצרי" המושהה והבלתי מדויק. למדתי ולימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ליידן, אוניברסיטת ניו יורק, ואוניברסיטת פרינסטון. כיום אני מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

קישורhttp://blogs.haaretz.co.il/sadna/1094/