| הדר חורש |

אפשר היה אחרת: המדינה יכולה היתה לברך על תגליות הגז ולהודיע ליזמים ש א: הגז שהתגלה הוא משאב אסטרטגי בכמות מוגבלת, ולכן אין כוונה למכור אותו לחו"ל. הגז יבטיח את עצמאות משק האנרגיה של ישראל לעשרות שנים.

ב. מחיר הגז בישראל יהיה הנמוך בעולם המערבי  - 4.5 דולר ליחידות חום. זה אולי 20% מתחת למחיר שאנחנו משלמים היום, אבל הוא מבטיח רווח סביר לבעלי המאגרים וחשבון חשמל נמוך לאזרחי ישראל ולתעשיה.

ג. המאגר הגדול לווייתן לא יפותח לפי שעה, מפני שאין בכך צורך. לקראת המועד בו יאזל הגז ממאגר תמר, ייקבעו תנאי רכישת הגז מהמאגר החדש , כולל מימון ההשקעה הנדרשת.

ברור שהצעה כזו, שדומות לה הועלו בעבר, לא תרצה את היזמים. כאנשי עסקים הם מבקשים להוציא את הגז מהמאגרים במהירות האפשרית, ולתרגם אותו להכנסות ורווחים. הצריכה האיטית יחסית של המשק הישראלית אינה מספקת אותם, ואינו דומה כלל זרימת המזומנים הצפויה כתוצאה מיצוא גז, בהיקף שווה לקצב שיווק הגז בישראל. המחשבה שההכנסות ממאגר הגז הענק יתעכבו ב-20 שנה היא בלתי נסבלת כמעט מבחינתם.

האמת היא שבנקודה זו אין הבדל משמעותי בין אופן החשיבה של יזמים לזה של פקידי הממשלה והפוליטיקאים המעורבים במו"מ. קצב זרימת ההכנסות מהגז מעניין אותם לא פחות מהיזמים שכן קרוב ל-60% מההכנסות הגז מיועדות בכלל לקופת המדינה. תאורטית אמורות ההכנסות להגיע לקרן מיוחדת ושמורה לדורות הבאים. מעשית יזרום חלק לא קטן מההכנסות הישר לתקציב המדינה. תוספת ההכנסות תהיה מנוף אדיר לסתימת חורים בתקציב ולשמש רשת ביטחון כלכלית בתקופות שפל. אין גזבר שיוותר על אוצר כזה, או ישאירו "לדורות הבאים". כלכלה היא בסופו של דבר חשבונאות של הטווח הקצר. "בטווח הארוך", אמר המיליונר ואבי הכלכלה המודרנית ג'ון מ. קיינס, "כולנו מתים". כשאנשי האוצר מתרגמים את קיינס לשפת הגז  הם אומרים: "הערך הנוכחי של דולר שנקבל בעוד 30 שנה הוא אפסי. פחות מ-5 סנט" ובמלים אחרות: מבחינתם אין מה לדבר על דחיה בפיתוח לווייתן.

כמו יזמי הגז, כמו צעיר המתלבט בין טיול לחו"ל להגדלת החיסכון הפנסיוני, רוצים פקידי האוצר והשרים את הכסף מהר, כאן ועכשיו. לכן זועקים שר התשתיות ראש הממשלה מעל כל במה שמה שחשוב באמת הוא "להוציא את הגז ומהר" ומוציאים צו 8 לאיום האירני שהתקפל עם סגירת הקלפיות ב-17 במארס: "אם לא נמהר יברו חברות הגז להפיק באירן, שתשתחרר מהסנקציות שהוטלו עליה" הזהיר שטייניץ בשבוע שעבר.

לשיקולים הכלכליים מצטרף שיקול נוסף, שעליו מעטים השרים לדבר. בראש חברות הגז עומדת נובל אנרג'י: חברת אנרגיה אמריקאית בינונית שמרכזה בטקסס. יש אומרים שלארצות הברית אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות אנרגיה. פגיעה באינטרסים של חברות הנפט האמריקאיות תמיד לוותה בהתערבות תקיפה, גלויה וחשאית, מצד בכירים בממשלה האמריקאית. הלחץ הגלוי הופעל באמצעות מזכיר המדינה ג'ון קרי, שעל פי דיווחיו החזיק בשנת 2013 מניות נובל אנרג'י בשווי של כמה מאות אלפי דולרים. כאשר ניסו הישראלים לכפות על נובל למכור את אחזקותיה במאגר תמר, סירבו אנשי נובל בתקיפות לדרישה ופקידי הממשלה לא התקשו להבין מי ומה עומד מאחורי הסירוב התקיף. 

למי שמקווה לשינוי בעקבות השימוע הציבורי על הסדר הגז, נכונה אכזבה.  יתברר שאין סיכוי של להזיז את נתניהו מהמתווה, שמבטיח כסף מהיר ליזמים ולקופת המדינה.

 מבחינה כלכלית, הקדמת ההכנסות באמצעות יצוא היא ההחלטה הנכונה. מבחינה מדינית, ספק אם יש לישראל ברירה.