תחנת הכוח החדשה קיבלה כנהוג רישיון הפעלה ל-20 שנה, כלומר עד לשנת 2038. מדובר בסוג של "תעודת ביטוח" חלקית ליום בו ייגמר הזיכיון של כיל בשנת 2030, כיוון שהרוכש של הנכס (אם יהיה כזה) יהיה תלוי בצורה כזו או אחרת בהספק החשמל והקיטור שנחוץ לייצור. לכן, כאשר הזיכיון של כיל ייגמר, מי שיבוא לרכוש את המפעלים יהיה תלוי בתחנת הכוח החדשה לרבות אספקת קיטור. אמנם ניתן לרכוש את החשמל ממקור אחר, כמו תחנות הכוח הפרטיות או חברת החשמל, אולם קיטור הוא מוצר נדיר בנגב ולא ניתן להוליך אותו ללא צנרת ארוכה שתחצה את האזור.
כיל גם שכללה את יכולות הייצור שלה עם תחנת כוח פרטית, גם חסכה תשלומים יקרים לחברת החשמל, וגם יצרה תלות בין התחנה למפעלי ים המלח: מי שירצה להחליף את כיל בזיכיון בשנת 2030 יצטרך להחליט על אחת משלוש אפשרויות - לקנות ממנה את המפעלים עם תחנת הכוח ועם חוזה הגז בעלות של כמה מיליארדי דולרים, לשלם לכיל על החשמל והקיטור שמיוצרים בתחנה, או לוותר ולתת למדינה להשאיר את כל המתקנים בידי כיל.
כלכליסט | ליאור גוטמן | 6.8.18