שר האוצר משה כחלון יצא בשבועיים האחרונים לקרב בלימה נגד עליות המחירים. זה היה עוד טרם הוכרזו בחירות באופן רשמי, ולפני שהתברר, על פי הסקרים האחרונים, שמפלגתו כולנו ניצבת על שישה מנדטים ומאבדת, נכון לעכשיו, 40% מכוחה. 

כך או כך, החשמל הוצב במרכז לוח המטרה של כחלון, כי התייקרות בסעיף זה גוררת כידוע התייקרות משקית רוחבית. ואולם מבט על הנימוקים לכיווץ ההתייקרות (ב־60%!) מגלה שלפחות שניים מתוך שלושה גורמים עדיין לא התממשו, כלומר, רשות החשמל נסמכה על הבטחות של כחלון, ויתרה מזאת — הימרה על תוצאתם של הליכים משפטיים שטרם הסתיימו. אמנם על פי ההערכות ההימור היה מחושב מאוד, אבל עדיין מדובר במהלך חריג. 

אז כיצד נולדה הצניחה החדה בייקור המתוכנן של תעריף החשמל, פחות משבועיים לאחר ההכרזה על זינוקו? ראשית, משרד האוצר ויתר על המס שהוטל על חברת החשמל בשל השימוש בפחם (ושהציבור היה אמור לממן בחשבון החשמל). נזכיר שוב כי מדובר במס בעייתי מלכתחילה, משום שחברת החשמל מייצרת כיום בפחם כי אין לה אפשרות אחרת. תהליך המרת תחנות הכוח הפחמיות להפעלה בגז טבעי מתנהל בקצב טוב, אבל ייקח זמן להשלימו בשל גורמים אובייקטיביים.

כמו כן, כמות הגז הטבעי שמאגר תמר יכול לספק לחברת החשמל בעת הזו מוגבלת, ולכן נדחתה בשנה השתת המס מלכתחילה. בכל מקרה, המס על הפחם תרם כ־3% להתייקרות הצפויה, ולכן שר האוצר עשה מה שקודמו יובל שטייניץ עשה ב־2012, כשחברת החשמל היתה במצוקת מזומנים - ויתר על המס. הפעם לא חברת החשמל היא המדממת אלא הציבור וארנקו, אבל הצעד של כחלון אינו תקדימי.

כלכליסט | ליאור גוטמן | 27.12.18