מאת אלכס דורון
התעניינותה של ישראל בכורי כוח גרעיניים מתוצרת צרפת, החלה עוד ב-1948. לא ייאמן – אבל זו עובדה. ההתעניינות הזאת התנהלה בשני שלבים – ובפער של כמעט 40 שנה זה מזה. בפעם השנייה – ממשל ארה"ב "נעלב" על שלא ידע על כך שישראל מנהלת למעשה מו"מ עסקי עם הצרפתים, ונוצרה מתיחות, עד כדי הרעה ממשית ביחסים, בין וושינגטון לירושלים.
הכל החל בעיצומה של מלחמת השחרור. דוד בן-גוריון גילה כבר אז עניין בהקמת כור אטומי ראשון בארץ. לצורך זה אף הובא בחשאי לפגישה עמו בתל-אביב, מומחה מפאריס. וב.ג. כתב ביומנו: "בא אצלי בונה התנור (הכור האטומי) הצרפתי".
ביומן שניהל במהלך המלחמה הזכיר ב.ג. את אותו מומחה שלוש פעמים. היה זה משה (מורס) סורדין, בשעתו יד-ימינו של פרדריק ז'וליו-קירי, חתן פרס נובל בכימיה (1935) ומחלוצי מדע הגרעין (האטום) בעולם.
סורדין הוחשב ל"צבר" – הגם שנולד בקרים ועלה לארץ כילד. הוא בוגר מחזור ט"ז בגימנסיה הרצלייה בתל-אביב – פרט שכנראה היה חשוב מאד לב.ג. כדי שידגיש אותו.
"סורדין תופס עמדת מפתח בקבוצת אנרגיה אטומית בצרפת ואומרים (לי) שהוא מוכן לשוב לארץ", כתב ב.ג. ואמנם לאחר פגישה שקיים בפריס אהרון קציר (אחיו של פרופ' אפרים קציר ז"ל, לימים נשיא מדינת ישראל) "עם בונה התנור האטומי הצרפתי" הגיע סורדין ב-16 במארס 1949 לפגישה חשאית עם ב.ג. וביומן ציין ב.ג. לעצמו: "משה סורדין, חוקר פיסיקה נוקליארית".
מי היה סורדין? מאז 1949 "נעלמו עקבותיו" אבל בחורף 1986 פגשתי אותו במלון צנוע בפאריס. הוא הופיע לשיחה איתי מצויד בכובע טמבל בצבע חאקי ונהנה לדבר עברית של פעם.
סורדין, אחיה של דינה וורט שהייתה קצינת ח"ן ראשית הרביעית של צה"ל ובדרגת אל"מ, סיפר כי לפני שהגיע לפגישה החשאית עם ב.ג. במלחמה, שאל את עוזריו הקרובים של ראש הממשלה ובראשם ד"ר דוד-ארנסט ברגמן אם יסייעו לו במציאת דירה ועבודה הולמת בארץ - אבל נענה "קודם תבוא ואחר-כך נראה..." בשיחה עם ב.ג. התעניין ראש-הממשלה במחקר האטום, הפגין ידע רב לפרטי-פרטים, ציין שידוע לו שיהודים רבים עוסקים בתחום החדיש הזה והתפעל מהעובדה שסורדין הגיע למעמד כה בכיר בצרפת. "דיברנו על האפשרויות הרבות הטמונות באנרגיה האטומית" נזכר סורדין.
בתום מלחמת העולם השנייה (שחלק ממנה עשה בבריטניה בפרויקט סודי בתחום הראדאר), החל סורדין לעבוד בוועדה לאנרגיה אטומית של צרפת והיה בין 11 מייסדיה, לצידו של ז'וליו-קירי (שמת מסרטן עקב חשיפה לקרינה רדיו אקטיבית). את כור החשמל הראשון של צרפת עודד אז להקים יהודי אחר, ברטראן גולדשמידט, מראשוני חוקרי האטום בקנדה. קירי, סורדין וליאו קוברסקי (יהודי למחצה) הקימו בתוך שנה אחת בלבד את הכור הראשון. "הוא דמה במידה רבה לכור בצ'רנוביל" הדגיש סורדין בשיחה איתי ב-1986. "התבסס על אורניום ומים כבדים". האמריקנים סירבו לסייע לצרפת בנושא הזה. הכור הצרפתי הראשון הוקם בפורט דה-שאטיון לא הרחק מפריס. סורדין גם הקים את הקריה למחקר גרעיני של צרפת וכור נוסף בסאקליי.
סורדין פרש מעיסוקיו בתחום האנרגיה הגרעינית ב-1964 ופנה לנושא מדעי אחר – חקר החלל והיה שותף בתכנון ובניית הלוויין האירופי הראשון שנועד לחקר קרינת-גאמא. הוא גם שימש פרופסור-מרצה באוניברסיטת בורדו ופרסם מאמרים מדעיים רבים בפיסיקה תיאורטית.
36 שנה אחרי פגישת ב.ג.-סורדין החל הפרק השני בסאגה הקשורה בישראל ובכורי הכוח מתוצרת צרפת:
בדצמבר 1984 בגלל מו"מ שניהלה ישראל עם צרפת לרכישת תחנת כוח גרעינית – נפגעו קשה יחסי ישראל עם ארה"ב. נוצרה אז מתיחות מיותרת, טענו יודעי-דבר, רק משום שירושלים לא הודיעה על כך מראש לוושינגטון הרשמית.
חברת ווסטינגהאוז האמריקנית הייתה אז מעוניינת מאד למכור תחנת כוח מתוצרתה לישראל, אבל המומחים בארץ היו מעוניינים דווקא בטכנולוגיה הצרפתית, זאת מתוצרת "פראמאטום" ולא בכורים של ווסטינגהאוז. ומדוע?
פרשנו המדיני של מעריב בשנות ה-80, משה ז"ק המנוח, דיווח בשעתו כי ישראל חתמה בראשי תיבות עוד ב-1976 על הסכם עם חברת ווסטינגהאוז לרכישת כור כוח גרעיני בתפוקה של 900 מגה-וואט ובמחיר של 1.8 מיליארד דולר. זו לא הייתה סתם עסקה מסחרית – כיוון שהיו מאחוריה גם מניעים מדיניים. שר החוץ של ארה"ב דאז הנרי קיסינג'ר ביקש באמצעות הכור להרגיע את ישראל נוכח ההבטחה שהעניק נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון, למצריים של סאדאת, בעת שביקר בקהיר ב-1974, שוושינגטון תספק תחנת כוח גרעינית למצרים. ישראל הסכימה אז שממשלת ארה"ב תפקח על תחנת הכוח הגרעינית בישראל, כדי למנוע שימוש במוטות האורניום המועשר לאחר ניצולם שלא למטרות שלום (כלומר לא ליצור חשמל).
אבל עם כניסת ג'ימי קרטר לבית הלבן יישום ההסכם החתום הזה – נמנע. קרטר כבל את ידי עצמו על-ידי חוק שהגביל מכירת כורי-כוח גרעיניים רק למדינות המקבלות על עצמן את הפיקוח מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של או"ם, על-פי המתחייב מן האמנה הבינלאומית - וישראל לא הסכימה לכך. ההסכם עם ווסטינגהאוז – הוקפא.
בדצמבר 1984 נוצרה ההסתבכות. ישראל וארה"ב הנהיגו את התיאום האסטרטגי ביניהן ו-וושינגטון פרשה גם רשת בטחון כלכלית לישראל – שהייתה שרויה אז בעיצומו של משבר כלכלי חריף ומאיים.
אבל פרס לא טרח להודיע מראש לנשיא רייגן - לפני שביקר בפריס, כפי שצריך היה לנהוג נוכח המצב - כי בדעתו לדון עם הצרפתים על כור כוח גרעיני. אולם מסתבר כי הנושא הזה נדון עוד לפני הביקור של פרס. עשה זאת כבר ראש הממשלה שקדם לו, יצחק שמיר (ב-1983) שהחל לעסוק די מוקדם ב"חיפושים אחר מקורות אחרים לתחנות כוח גרעיניות עבור ישראל". הנושא נידון מסתבר בשיחה טלפונית ששמיר קיים עם רייגן. גם שר האנרגיה בממשלת שמיר, פרופסור יובל נאמן ז"ל, יידע את יועצו המדעי של הנשיא רייגן בכוונה הזאת של ישראל.
אבל נחזור לרגע מעט לאחור:
בנובמבר 1954, במליאת עצרת או"ם הפתיע חבר משלחת צרפת, ז'יל מוק, את באי הישיבה כשחשף את העובדה כי מה שהוא כינה "כוח ההמצאה הישראלי" (במלים אחרות: הראש הישראלי) תרם רבות לטכנולוגיות צרפתיות שהולידו תהליך חדש ליצור מים כבדים עבור תחנות כוח גרעיניות.
אלא שההמצאה הישראלית-צרפתית לא נוצלה בתחנות הכוח שייצרה פראמאטום הצרפתית. היא העדיפה לבסס את תוצרתה על דגם של כור קנדי, שפותח בידי חברת קאנדו. השתמשו שם במים כבדים ובאורניום טבעי בעוד שבדגם ווסטינגהאוז נעשה שימוש באורניום מועשר ובמים בקלים בלחץ. אבל תוצאות הקשרים המדעיים שנוצרו בין ישראל לצרפת באותה תקופה סייעו בהקמת הכור בדימונה.
כשהצטננו יחסי צרפת-ישראל, עוד לפני מלחמת ששת הימים (בגלל דה-גול), החלה פריס לחפש לקוחות אחרים במזרח התיכון. ועל רקע זה נולדה העסקה שבה צרפת הקימה את הכור אוסירק בעיראק (שהופצץ בידי חיל האוויר ב-1981 בתקופת ממשלת בגין).
אבל בינתיים, חברה בלגית רכשה את הפטנט של ווסטינגהאוז – וניסתה למכור כור כזה ללוב וקמה חברה ספרדית שגם היא מייצרת כור על פי דגם ווסטינגהאוז - בעוד שחברת פראמאטום הצרפתית ניגשה למכרז שהוציאה ממשלת מצרים ב-1983 להקמת כור כוח גרעיני ליד קהיר.
ההתפתחויות הללו הביאו את ממשלת ישראל ב-1983 לפנות בדחיפות לחברה הצרפתית, בבקשה לספק לה פרטים על התנאים שהיא מציעה לשם רכישת כור גרעיני מתוצרתה לצרכי יצור חשמל בישראל. הפנייה הזאת, כך דיווח בשעתו משה ז"ק, נעשתה משום שבירושלים חשבו שניתן יהיה להתנות את הרכישה הישראלית מפראמאטום בהתחייבות צרפתית שלא לספק כורים דומים למדינות ערב.
אבל שמעון פרס, כששב מפגישותיו עם הצמרת הצרפתית – לאחר תקופה ארוכה של יחסים צוננים עם פריס - ניפץ את האשליה, אבל עם זאת הדגיש בדיווחיו לשרים שהכורים הצרפתיים שיימכרו למדינות הערביות, כך הובטח לו במפורש, לא יהיו בעלי פוטנציאל צבאי.
ז"ק כתב: "אילו שליח מיוחד של ירושלים היה מגיע לוושינגטון עוד לפני ביקור פרס בפאריס, ומיידע מראש את ממשל רייגן לגבי ההתעניינות המחודשת של ישראל בכורי הכוח הגרעיניים הצרפתיים ועל מהלכי הגישוש לעסקה – וזאת נוכח העובדה שממשל האמריקני הקודם, זה של קרטר, כבל את ידי חברת ווסטינגהאוז באמצעות חוק – לאחר שממשל רפובליקני (של ניקסון) המליץ על עסקת הכור עם ישראל וכך מנע מימוש העסקה שלמעשה כמעט שיצאה לדרך - הייתה נמנעת גם האווירה העכורה שהתהוותה אז (זמנית) ביחסי ירושלים-וושינגטון".