טורבינות רוח קטנות בישראל – האם אכן הממשלה מעוניינת בקידום התחום?

מאת נטלי ברלב ,
סמנכ"ל פיתוח עסקי
טכנוספין חברה לייצור טורבינות רוח



שר התשתיות, ד"ר עוזי לנדאו, אמר לאחרונה כי הקיץ צפוי מחסור בחשמל. אף אחד לא הופתע: דברים מסוג זה אומר מספר פעמים בשנה כל שר התשתיות כבר הרבה שנים. לרוב, התמיכה לדברי השר באה בצורה של הפסקות חשמל יזומות מדי קיץ או חורף. בינתיים, לעיתים נדירות מאד. בינתיים...
שר התשתיות לשעבר, בניימין בן-אליעזר, אמר לפני כשנתיים כי היה רוצה לראות 20,000 טורבינות רוח קטנות על גגות הבתים. דבריו נשמעו בזמנו הזויים – הרי ידוע לכולם כי מדינת ישראל שטופת שמש חייבת לעודד שימוש בפנלים פוטו-וולטאיים, ואנרגיית רוח זה משהו בשביל הולנד או דנמרק. האמנם?
אכן, למדינת ישראל יתרון משמעותי בכמות "שעות שמש" החיוניות להפקת חשמל מפאנלים פוטו-וולטאיים. אלא שיתרון זה הוא יחסי – בהשוואה למקומות אחרים בעולם. מתקן של קילוואט אחד הדורש שטח של כ- 9 מ"ר יכול להפיק לכל היותר 1750 קילוואט-שעה לשנה – 0.2 קילוואט-שעה בממוצע. לשם השוואה, טורבינת רוח קטנה איכותית שתופסת שטח הרבה יותר קטן, מסוגלת להפיק פי שתיים ויותר ברוח ממוצעת של 5 מטר לשניה, והרבה יותר מזה ברוחות חזקות.
להבדל זה יש כמה סיבות. ראשית, הטורבינה יכולה לעבוד ביום, בערב ובלילה – ובלבד שיש רוח. מערכת סולארית יכולה לעבוד רק בתנאים של אור השמש וללא עננים. שנית, טורבינות רוח הרבה יותר יעילות מפנלים סולאריים. בעוד הפנלים יכולים לנצל פחות מ – 20% מאנרגיית קרני השמש, הטורבינה יכולה לנצל 30-45% מאנרגיית זרם האוויר.
אבל כל אחד יודע שבישראל אין רוח! גם זו טעות. יש לא מעט מקומות בהם מהירות הרוח ממוצעת היא 5 מטר לשניה ומעלה – בהרים, בקרבת הים, בצפון ובדרום, בשטחים פתוחים – ועל הגגות. ככל שהמקום גבוה יותר, כך מהירות הרוח בו גבוהה יותר. ורוח זו בפירוש מספיקה להפקת אנרגיה.
מדינות מערביות רבות מעודדות הפקת אנרגיה באמצעות מתקנים קטנים שמותקנים על ידי הצרכנים עצמם ומחוברים לרשת מרכזית – בעקר כאמצעי עתידי להגדלת כושר ייצור. לרוב, ללא סבסוד מאסיבי של המדינה, קשה לצפות התקנת מערכות יקרות על ידי אנשים פרטיים ועסקים קטנים, כאשר החזר ההשקעה יפרס לשנים. גם מדינת ישראל הצטרפה לפני כשנה למגמה זו על ידי מתן תמריצים לייצור אנרגייה במתקנים פוטו-וולטאיים, ובשבועות הקרובים אמורים להיכנס לתוקף תמריצים גם לטורבינות רוח קטנות. מדינת ישראל מעניקה תמריצים בפריסה לאורך 20 שנים על ידי רכישת חשמל בתעריפים מסובסדים – כ- 2 ש"ח לקילוואט-שעה של אנרגיה סולארית, 1.60 ש"ח (תעריף בשימוע)לאנרגיית רוח. מדוע סבסוד שונה? כפי שנאמר לעיל, טורבינת רוח יעילה יותר, והוחלט כי הסבסוד יהיה נמוך יותר.
עד כאן הכל נראה בסדר – המדינה נותנת תמריץ להגדלת כושר ייצור חשמל, ועוד חשמל "ירוק". אלא שהמצב בפועל שונה לחלוטין. ראשית, כנהוג במחוזותנו, המטרה העיקרית של הרשויות לא להגביר ייצור חשמל אלא להטיל מגבלות על מנת שלא לייצר יותר מדי חשמל. כך, ההסדר שנקבע לפני כשנה קבע מגבלות: לא יותר מ – 15 קילוואט לצרכן פרטי, לא יותר מ – 50 קילוואט לצרכן עסקי, לא יותר מ – 50,000 קילוואט סך כל ההתקנות ב-5 שנים (0.65% מביקוש השיא לחשמל בארץ). ומתוך כמות מזערית זו, בשנה ראשונה להפעלת ההסדר הותקנו כ 1,000-1,500 קילוואט בלבד.
וכעת לתמריצים עבור הפקת חשמל מרוח. הסדר זה אמור להיות מאושר בשבועות הקרובים, ומתוך הטיוטה שפורסמה ומפי יודעי דבר בענף, נראה כי רשות החשמל (שבסמכותה לאשר את ההסדר) צועדת לכיוון הטלת מגבלות רבות על ייצור חשמל מטורבינות רוח קטנות. כל ההתקנות יוגבלו ל – 30,000 קילוואט ב – 5 שנים (0.39 % מביקוש השיא לחשמל). בנוסף למגבלות של 15 קילוואט לצרכן פרטי ו – 50 קילוואט לצרכן עסקי, הומצאה מגבלה חדשה – במיוחד בשביל טורבינות רוח – למתקנים בהספק של יותר מ – 10 קילוואט, יורד הסבסוד ביותר מ 20% ל – 1.25 ש"ח. הסיבה (לדברי הרשות) – טורבינות בהספק מעל 10 קילוואט זולות יותר, ומחייבות סבסוד נמוך יותר. בתמריצים של פנלים סולאריים התעריף של כ-2 ש"ח הוא אחיד עד לגודל התקנה של 50 קילוואט למרות שברור שבטווח של 1-50 קילוואט יש ירידה בעלויות של פרויקט גדול עקב יתרונות לגודל. גם בפרויקטים של טורבינות רוח יש ירידה מסויימת עקב יתרון לגודל בשעור דומה לשינוי בפרויקטים של פנלים סולאריים. קביעת הירידה בתעריף בהתקנות של מעל 10 קילוואט תוביל לכך שיותקנו פרויקטים עד ל 10 קילוואט בלבד! מצב זה לא יאפשר עמידה ביעד לכלל ההתקנות וייצר מצב של חוסר כדאיות לצרכנים עסקיים אשר יכולים להיות חוד החנית של ייצור חשמל מרוח בישראל.
בנוסף, מקשה רשות החשמל על מי שמעוניין לייצר אנרגיה גם מרוח וגם משמש על ידי הטלת מגבלות נוספות. ולבסוף, מבקשת רשות החשמל כי גם גופי רישוי נוספים יטלו חלק בחגיגה ביורוקרטית ודורשת כי כל התקנת טורבינות רוח תותנה בהיתר בניה – אף שנושא זה נמצא בסמכותן של רשויות מקומיות אשר מסוגלות לגבש את עמדתן בעניין בלי סיוע רשות החשמל.
נוצר מצב אבסורדי – במקום לעודד הפקת חשמל "ירוק" על ידי הצרכנים – שיתקינו כמה שיותר, שיקלו עד כמה שיותר את הבעייה של עבודת חברת החשמל בשיא יכולת הייצור שלה, מטילים עוד ועוד מגבלות. הרי מה יכול להיות פשוט מזה – בעלויות נמוכות יחסית, יכולים במקומות מתאימים לקום כמה עשרות אלפי טורבינות רוח קטנות אשר יקלו, ולא במקצת, את מצוקת החשמל. הכוונה הן לגגות הבניינים (במיוחד באזורי תעשייה ומלאכה בהם ישנם שטחים רבים שלא מנוצלים), והן לשטחים פתוחים באזורים כפריים המתאימים להקמת מיני-חוות. לעיתים קרובות ניתן לשלב באותו שטח הן טורבינות רוח והן פנלים סולאריים (מתחת לטורבינות), ובכך להגביר את יעילות ניצול השטח, כפי שהדבר נעשה בחו"ל.
בישראל מדברים הרבה על חזון האנרגיה הסולארית כפתרון מצוקת הצריכה בעתיד. הרבה פחות מדברים על כך שמתקנים לייצור חשמל באמצעות השמש דורשים שטחים אדירים. שטחים אלה קיימים רק באזורי הדרום המרוחקים מצרכני החשמל, מה שיחייב השקעות כבדות ביותר בתשתית הולכת החשמל. והנה, עם טורבינות רוח קטנות ניתן במהירות ובזול להגדיל בהיקפים לא מבוטלים את כושר הייצור בצמוד לצרכנים ולתשתיות הקיימות.

בתמונה:נטלי בתערוכת טורבינות-רוח אמריקאית לפני שנה